פסק-דין בתיק עפ"ת 21726-01-12

בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופט סגן הנשיאה י. ויטלסון) אשר הרשיע את המערער בעבירה של נהיגה ברכב בשכרות לפי סעיף 62 (3) + סעיף 39 א' ל פקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א - 1961 (להלן: " פקודת התעבורה") ותקנה 26 (2) ל תקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: " תקנות התעבורה"). בשל העובדה שצרך סם מסוג קנאבוס טרם נהיגתו.

בית משפט קמא גזר את עונשו ל-24 חודשי פסילת רישיון נהיגה בפועל, פסילה על תנאי, מאסר על תנאי וכן קנס כספי.

הערעור נסב על הכרעת הדין המרשיעה ועל חומרת גזר הדין.

בבית משפט קמא המערער כפר בהאשמות המיוחסות לו ונשמעו ראיות. עם זאת, לא הייתה כל מחלוקת כי המערער צרך סם מסוג קנאבוס כ-20 דקות טרם נהיגתו. טענת המערער הייתה שלא עבר העבירה בשל כך, שעשה המעשה מתוקף רישיון להחזקה ושימוש של סם מסוכן מטעם משרד הבריאות, אותו קיבל בשל מחלתו הקשה.

המחלוקת המשפטית נסבה על השאלה:

האם צריכת סם בהיתר כדין יש בה כדי לאיין את העבירה של נהיגה בשכרות במידה ונמצאו בגופו של המשתמש תוצרי חילוף של סם מסוכן?

בהכרעת דינו המנומקת עמד בית משפט קמא על כך שהמחוקק לא יצר כל הבחנה בין נהיגה לאחר שימוש בסמים משכרים לצורך רפואי, לבין שימוש בסמים משכרים לצרכים אחרים.

בית משפט קמא בהכרעת הדין הרשיע את המערער במיוחס לו בכתב האישום תוך הפנייה להוראות הדין הקובעות כי הסם מסוג "קנאבוס" הוגדר כסם מסוכן בתוספת המתאימה בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח משולב], התשל"ג - 1973, כי איסור נהיגה תחת השפעת סמים מסוכנים מופיע בתקנה 26 (2) לתקנות התעבורה ועל-פי סעיף 64 ב' (א) לפקודת התעבורה "שיכור" הוא מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן. האיסור על אדם שיכור לנהוג מצוי בסעיף 169 ב' (א) לתקנות התעבורה. משכך קבע בית משפט קמא, כי כל עוד לא אמר המחוקק אחרת אזי איסור הנהיגה תחת השפעת סמים מסוכנים חל גם על מי שנוטל סמים ברישיון והרישיון שניתן לנאשם הינו " רישיון להחזקה ושימוש של סם מסוכן" ולא רישיון לנהוג תחת השפעת סם מסוכן.

זאת ועוד, מוסיף בית משפט קמא, הדברים ברורים, נהירים וכתובים אף על גבי מסמך הרישיון לשימוש בסם.

" כי בעת השימוש בסם המסוכן חל איסור מוחלט על ביצוע פעולות הדורשות ריכוז לרבות נהיגה".

חיזוק לכך מצא בית משפט קמא אף בתשובתו של מומחה ההגנה - דר' ברוך, בעדותו בבית המשפט.

בהודעת הערעור ובדיון שבפניי השמיע ב"כ המערער שלושה טעמי ערעור עיקריים כנגד הכרעת הדין ואלו הם:

1.         קיימת לקונה בחוק ולשון החוק אינה ברורה דייה, בכל הנוגע לנהיגה תחת שימוש בסם שניתן בהיתר כדין, בניגוד לשימוש בסם שהוא אסור בכל מצב. לטענת המערער, לא ייתכן כי החוק ייאכף על אנשים שונים בעלי שוני מהותי ביניהם באותו אופן. חיזוק לטענתו מוצא ב"כ המערער בעדותו של דר' יהודה ברוך - מנהל המרכז הרפואי לבריאות הנפש באברבנאל וכן ממכתבו ( נ/3) מהם ניתן ללמוד על ההמלצות להסדיר נהיגה של אנשים הצורכים סם באישור כדין.

2.         בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לכך שאין הוראת חוק מפורשת האוסרת על נהיגה באופן גורף ע"י מי שצורך סם ברישיון וכי לא ניתן למלא את אותה לקונה, ע"י ההמלצה הרשומה ברישיון השימוש בסם, באשר היא אינה הוראת חוק או תקנה ואין בה כל שוני מהמלצה הרשומה על גבי תרופה.

3.         הגנה מן הצדק - לא ראוי והוגן להרשיע את המערער לאור העובדה כי את רישיון ההחזקה והשימוש בסם קיבל בדואר מבלי שקיבל הסבר מפורט על תנאי הרישיון, ובכך המדינה הכשילה את המערער. 

המערער אף מערער על מידת עונשו וטוען שבנימוקי הערעור על הכרעת הדין יש כדי להקל בצורה משמעותית אף בעונשו.

זאת לאור נסיבותיו האישיות, הרשעותיו הקודמות ועברו התעבורתי שאינו מכביד כלל, וכן לאור העובדה שעבר את בדיקת המאפיינים בהצלחה, וכי הסם שנצרך הוא בגדר תרופה בלבד. בכל אלו לטענתו יש שיקולים לקולא לעונשו.

באשר למאסר, לטענת המערער אין כל היגיון להטיל מאסר ולו מותנה כל עוד לא הותקנו תקנות ולשון החוק אינה ברורה, בעיקר לאור העובדה שמדובר באדם חולה.

דיון